עושים רוח   סיור בארבע השכונות הראשונת מחוץ לחומות באמצע המאה ה- 19 החלו היהודים לצאת מחומות ירושלים ולהקים את נחלתם. כל שכונה נבנתה ממניעים שונים, אך במטרה אחת להתגורר בעיר הקודש ירושלים. הסיור עוקב אחר ארבע שכונות משכנות שאננים שבנה משה מונטיפיורי,  נחלת ישראל שנבנתה ע"י עולי מגרב, נחלת שבעה ע"י אנשי הישוב הישן ובית דוד שכונה של איש  אחד. במסלול נספר אודות מבנים מפוארים ובריכות מים עתיקות.   אפשרות לסיור מומחז: משה מונטיפיורי שנלחם בתחנת רוח, דב"ש, ראש קהילת מגרב שיספר איך קונים אדמות. אורך הסיור: כשלוש שעות להזמנות: 054-7926474 erez@siyur-sipur.com

 

 

 

 
 

 

טחנת הרוח טחנת הרוח של משכנות שאננים הפכה לאחד מסמלי ירושלים. סיפורה של התחנה מתחיל במחצית המאה ה- 19. סר משה מונטפיורי, הנדיב היהודי, מגיע לירושלים מאנגליה והוגה רעיון להקים שכונה יהודית מחוץ לחומות העיר העתיקה "שכונת משכנות שאננים". עם ירושה שהוא מקבל מיהודה טורא הוא רוכש אדמות ומקים עליה את תחנת הקמח היפה והמשוכללת כדי שתושבי השכונה שתקום יוכלו להתפרנס. התחנה שהייתה יחידה במינה בכל האזור כללה מנגנון מסתובב וכנפיים שהובאו במיוחד מאנגליה. הערבים כל-כך קינאו בתחנה היהודית, עד שהם פנו לאחד מהשייחים שיטיל עליה קללה, שהבטיח שהתחנה תתמוטט עם הגשם הראשון. עשרות שנים עברו מאז, והתחנה עדיין עומדת על מקומה. הטחנה פעלה כ- 20 שנה לסירוגין בגלל משטר רוחות לא יציב באזור, ואת מקומה החליפו תחנות קמח שפעלו על קיטור. מהתחנה המקורית נותר רק המבנה. המנגנון, הכנפיים וכיפת הנחושת פוצצו במהלך מלחמת העצמאות בהוראת הנציב הבריטי. בדרכו לתפילה ביום ראשון בכנסייה הסקוטית הסמוכה הוא הבחין בקני רובים צצים מראש המבנה וציווה להרוס את התחנה לאלתר. החיילים הבריטים שהניחו את הדינמיט גילו שמי שבנה את התחנה הוא בריטי יהודי, שקיבל את התואר סר ב1846 ממלכת אנגליה, ויקטוריה, החליטו לפוצץ רק את הכיפה. ב- 1970 שוקמה הטחנה, הונחה כיפה חדשה ואף ניבנה מוזיאון קטן המספר על פועלו של משה מונטפיורי. עוד במקום הכרכרה המשוחזרת של סר משה מונטפיורי, ועליה סמל האצולה האירופאית. מונטפיורי על אף שביקר בישראל 7 פעמים הוא מעולם לא רכב בכרכרה הזאת בישראל. הכרכרה הובאה לארץ מוינה ע"י בוריס שץ, מייסד "בצלאל" 50 שנים לאחר מותו של הסר. תצפית ממשכנות שאננים מבט מרהיב על חומות ירושלים, והצריח הבולט של מגדל דוד. לידו שער יפו, אחד משעריה הראשיים בעת העתיקה. נבחין בכנסיות של הרובע הנוצרי. בהמשך הר ציון וכנסיית הדורמציון, לפי האמונה כאן ישנה מרים, אמו של ישוע. נראה את הכביש שיורד מהר ציון אל גיא בן הינום, הכביש מכונה "כביש האפיפיור" מפני שנסלל במיוחד עבור פאולוס ה-6 בביקורו בשנת 1964 בירושלים. מימין להר ציון שכונת אבו- תור, בתוכה עבר הגבול עם ירדן עד שנת 1967. בחלקה העליון בתי היהודים ובתחתון הערבי. הכנסייה הסקוטית סנט אנדרוז, שהוקמה בתקופת המנדט לזכר החיילים הסקוטים. בסמוך לכנסייה המרכז למורשת מנחם בגין, המוקדש להנצחת מפעל חייו של ראש הממשלה השישי של מדינת ישראל. הגג מתחת לתצפית שייך לאחד המבנים של משכנות שאננים. בקצה הגג שורת שיניות בולטות, שנועדו לחקות את שיניות החומה ממול, על מנת להעניק לתושבי השכונה תחושת ביטחון. משכנות שאננים - הבית הארוך בתי השכונה הראשונים, הוקמו בשנת 1860 ביוזמת מונטפיורי. הוא שאף להוציא את יהודי העיר מתוך מתחם החומות כדי להקל עליהם את מצוקת הדיור. כדי למשוך אותם לגור בשכונה הוא הקים את המבנה המפואר המורכב מדירות מרווחות בעלות מספר חדרים. הלוקסוס העיקרי, הם השירותים שנבנו בסמוך למבנה בסמוך אליהם שירותים. את החזיתות קישטו בעיטורי ברזל שהובאו מאנגליה. כל אלו לא שכנעו את היהודים לעזוב את הרובע היהודי הבטוח לטובת שכונה מבודדת. סר מונטפיורי הוזיל ובהמשך ויתר גם על שכר הדירה, ועוד יותר הבטיח לשלם לכל יהודי שיבוא להתגורר כאן. המקום עמד בשיממונו 6 שנים, אז פרצה מגפת כולרה בעיר העתיקה, וליהודים לא הייתה ברירה אלא לצאת מהמקום מוכה התחלואה. אשכנזים וספרדים הגיעו למונטפיורי וביקשו להתגורר במבנה המפואר, והוא מצדו מתוך רצון לגשר בין העדות חילק את דירות המבנה לשניים. חלק אחד לאשכנזים והחלק האחר לספרדים. וכדי לקרב בין העדות הוא הציע 100 נפוליאונים לזוגות מעורבים שיחליטו להתחתן. אך הריחוק היה כה רב, שאשכנזים עזבו את השכונה, והשכונה הפכה לשכונה ספרדית ומסביבה הוקמה שערים. השכונה עמדה על קו התפר בגבול שנקבע אחרי מלחמת העצמאות, והשכונה הייתה חשופה לאש צלפים ירדנים. אחרי מלחמת ששת הימים, ואיחוד העיר הפכה משכנות שאננים לאזור יוקרתי ובמקום בית הארחה לאמנים ואנשי רוח. במקום מרכז מוסיקה בין-לאומי. שכונת ימין משה השכונה הוקמה בסוף המאה ה-19 לכבוד יום ההולדת ה- 90 של סר משה מונטפיורי. בניגוד לשכנתה "משכנות שאננים", שהוקמה 30 שנה לפניה, שכונת ימין משה הוקמה מתוך רצון של יהודים להתגורר מחוץ לחומות. בתי השכונה הציוריים הקפידו על בנייה בסגנון אופנתי. בכל בית חלונות זוגיים וגינות נוי. בדומה למשכנות שאננים גם כאן סבלה השכונה מאש הצלפים הירדנים, והתושבים שאכלסו אותה היו ברובם עולים עניים, שלא הייתה באפשרותם לרכוש דירות במקומות בטוחים יותר. אחרי איחוד העיר, פונו תושביה הוותיקים לטובת מבני מגורים חדישים, והשכונה שוקמה בצורה יסודית. כיום מתגוררים בה אמנים ואנשים עשירים. כך הפכה ימין משה משכונת מחסה לעניים לאחת השכונות היוקרתיות בירושלים. תצפית על בריכת הסולטן בריכת הסולטן שוכנת בעמק שאפשר הקמת מאגר מים על ידי בנית סכר בוואדי. בריכת האגירה הגדולה אספה את מי הגשמים שזרמו בעמק וסייעה לצרכי המים של ירושלים. הארכיאולוגים חולקים בדעתם על זמן הקמת הבריכה. חלקם סבורים שהבריכה נבנתה בימי שני, ואחרים חושבים שהברכה הוקמה לפני 600 שנים בתקופה הממלוכית ומכאן שמה, "בריכת הסולטן". הברכה כמו ברכות אחרות הפסיקה לפעול בתקופת המנדט הבריטי. אלו הקימו מערכות מודרניות לאספקת מים לירושלים, כגון שאיבת מים מואדי קלט. כיום המתחם משמש להופעות בידור ותרבות בימי הקיץ. "גיא בן הינום" הוא העמק שבו הוקמה הבריכה. מקור השם "גיא בן הינום" שנוי במחלוקת. יש הסבורים שמוצאו בשם משפחה בעלת שטח בתקופה העתיקה. לפי התנ"ך, בתקופת שלמה המלך, בסוף ימי הבית הראשון התקיים בגיא בן הינום פולחן הקרבת ילדים למולך מכאן השם גיהינום. מזרקת האריות המזרקה והגן הם מתנת ממשלת גרמניה לעיר ירושלים. המזרקה מסמלת את האידיליה של שלוש הדתות בגן העדן. במרכזה מוטיב העץ, המורכב משלושה גזעים מפותלים, הפורצים לשלושה כיוונים - סמל לשלוש הדתות המרכיבות את ''עץ החיים''. ארבעת המקומות שבהם יש תוספת למעקה מסמלים את ארבעת הנהרות שיצאו מגן העדן. 7 הפתחים שמהם יוצאים זרנוקי המים, מסמלים את ימי הבריאה. האריות סביבה הן מתוך סמל העיר ירושלים. בתוך המזרקה מסתתרים חיות נוספות המבטאות סמלים לשלוש הדתות. כגון העכברים בין האריות המזכירים את המשל האריה והעכבר. יונה עם עלה של זית העומדת על כלוב. תחנת הרכבת הישנה תחנת הרכבת, ביוזמת יוסף נבון הירושלמי, הייתה פעילה למעלה ממאה שנים משנת 1892 עד 1998. בחזית ירושלים מופיע בשלוש שפות: למעלה - באותיות ערביות מהתקופה העות'מנית ששלטו בישראל עד 1917, באמצע - באנגלית, מתקופת המנדט הבריטי עד שנת 1948 . בתחתית בעברית, כתובת שהוספה לאחר קום המדינה. הרכבת היא הראשונה שנבנתה במזרח התיכון חיברה בין יפו לירושלים. בחנוכת התחנה נכחו אורחים רבים, ביניהם, אליעזר בן יהודה שהעניק לרכב הפלדה את השם העברי "רכבת". למרות האופוריה הרכבת אכזבה. הנסיעה נמשכה קרוב ל- 6 שעות. החברה הצרפתית, שרכשה את רישיון בניית הרכבת מידי נבון, התקמצנה בהוצאות והם הקימו מסילה צרה בתוואי מפותל. סביב הרכבת האיטית סיפרו בדיחות רבות, כמו שקבעו שלטים שאסרו על ירידה מהרכבת כדי לקטוף פרחים. בתקופת המנדט שודרגה מסילת הרכבת ואף נבנה גמלון בתחנה. בשנות ה- 20 עם סלילת הכבישים המהירים, התמעטו הנוסעים והתחנה ננעלה בקיץ 1998. אם רק ישכילו פרנסי העיר להעתיק מהעיר תל אביב ומהשיפוץ הנרחב שנערך בתחנה בתל אביב, נרוויח כולנו והתחנה תשוב להיות מקום תוסס כבעבר. תיאטרון החאן המבנה בתקופה הממלוכית או העות'מנית, כפי שמעידות הקשתות המאפיינות בנייה מוסלמית. בתקופה המוסלמית נסגרו שערי העיר בערב. הנוסעים שהגיעו לירושלים בשעה מאוחרת השתמשו במקום לחנית לילה ומחסה מפני שודדי דרכים. החאן נבנה בצורת מבצר, קירותיו עבים והוא מוקף חומה. הקומה השנייה היא עבור חדרי האורחים והתחתונה היא לאחסון סחורות ובהמות. החאן נבנה במקום מרכזי על דרך חברון ודרך בית לחם. כיום מתקיים במקום אולם תיאטרון וקונצרטים. כאן יושבת קבוצת תיאטרון "החאן" הירושלמית. בית הקהילה הטמפלרי המבנה הפשטות משקף את אורח החיים הצנוע של קהילת הטמפלרית. הם הגיעו לישראל מגרמניה במאה ה-19 במטרה לקרב את הגאולה. בית הקהילה הוקם בשנת 1882 והוא בא להחליף את הכנסייה, שלפי אמונת הטמפלרים באה לעשוק את המאמין, ולהרחיק אותו מהאמונה הטהורה בישוע. בראש המבנה פעמון שפעל ככרוז: צלצוליו קראו לטמפלרים לבוא לקחת חלק מאירועי התרבות. חנוכת הרכבת בשנת 1892 סייעה רבות להתפתחות הקהילה. בשנת 1898 נפגש עם הקהילה הטמפלרית הירושלמית וילהלם ה-2 והתגאה בהתפתחותם. אחרי מלחמת העולם ה-2 דעך הישוב הטמפלרי בכל הארץ. הדור השני של הטמפלרים אימץ דעות אנטישמיות והזדהה עם הנאצים. הם גורשו ע"י הבריטים לאוסטרליה. בתי המושבה אוכלסו על ידי עולים חדשים והמקום קיבל את שמו "המושבה הגרמנית". בית משפחת פרנק במושבה הגרמנית הבית נבנה בשנת 1873 כפי שחרוט מעל הכניסה. זהו הבית הראשון שניבנה במושה ע"י מתיאוס פרנק מבין החלוצים הטמפלרים. על המשקוף מופיע המשפט מספר שמואל "אבן העזר". בשמואל "אבן העזר" היא ישוב יהודי בו נערכה מלחמה בין הפלישתים לישראל, שבמהלכה נלקח ארון הברית בשבי. כמו בבית פרנק כך גם בבתים נוספים נהגו הטמפלרים לחרוט פסוקים מהתנ"ך ומהברית החדשה על בתיהם כביטוי לאמונתם הדתית. מתיאוס פרנק רכש את אדמות המושבה מערביי הכפר בית צפפה. את ביתו הוא הקים על חמישה דונמים. סביב הבית הגדול ניטע בוסתן והוקמו שתי בריכות שחיה. החידוש היה בבניית תחנת קמח הפועלת על קיטור שלצידה מאפייה. בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, שנת 1939 גורשו הטמפלרים מישראל ע"י הבריטים. בית משפחת זנדל בכניסה לבית פסל אריה ישן. זהו סימלם של משפחת הרוקחים זנדל מגרמניה. את הבית בנה תיאודור זנדל, שפרש מעסקי הרוקחות של משפחתו והפך לארכיטקט ומהנדס בנין מפורסם בסוף המאה ה-19. מבין המבנים המונומנטליים שתכנן: כנסית הדורמיציון בהר ציון, בית החולים "שערי צדק" ברחוב יפו, בית הספר האנגליקני ברחוב הנביאים ואף פיתוח הדרך ההיסטורית בין יפו לירושלים, שהייתה דרך עפר משובשת. כישוריו הרבים הובילו אותו להיות ראש המושבה, ובביקור של הקיסר וילהלם ה-2 בשנת 1898 הוא היה מבין המכובדים שקיבל את פניו. הקיסר התרשם עמוקות מכישוריו ובאותו מעמד העניק לו את התואר "באוראט" = יועץ בנין. הטמפלרים, על אף דעותיהם האנטישמיות, תרמו לפיתוח מואץ של ארץ ישראל. הם הביאו מאירופה כלים ומיומנויות מודרניות כדוגמת המלט לבניה שלא היה מוכר בארץ ותריסי הרפפה. בית אברלה הבית נבנה בשנת 1874 ע"י פאול אברלה, בעל חנות ויבואן. הבית נבנה בשלבים בהתאם למצב הכלכלי. מעל הדלתות חרטו את הפסוק מספר תהילים: "אֹהֵב יְהוָה שַׁעֲרֵי צִיּוֹן, מִכֹּל מִשְׁכְּנוֹת יַעֲקֹב". על עבודת הבנייה הייתה אחראית אשתו וכדי לזרז את הבנייה הצטרף פאול בעצמו אל הפועלים הערבים. בסופו של דבר הקימה משפחת אברלה את אחד הבתים היפים והגדולים במושבה. שני קומות ועליית גג. בית אפינגר ואימברגר אחד הבתים היחידים הדו-משפחתיים במושבה שנבנה בשנת 1877. כאן גרו בסמיכות משפחת אפינגר ומשפחת אימברגר. בחזית הבניין בעלת הקשתות הכפולות קבועות שתי דלתות כניסה, אחת לכל משפחה. בחזית המבנה מרפסת גדולה מכורה במשולש ונתמכת ע"י קורות ברזל דמוי פסי רכבת. בבית נבנה בקומת היסודות מרתף, שחציו מעל הקרקע וחציו באדמה. במרתף תחילה אגרו מזון ובהמשך שימשו מגורים למשרתים הערבים של הטמפלרים. בשנת 1926 בונה לו כריסטיאן אימברגר הארכיטקט את ביתו בחצר ביתם של הוריו. בסמוך לבית משאבת מים, להעלאת מים מהבורות לצורכי המתיישבים. קולנוע סמדר בית הקולנוע סמדר שונה משאר בתי המושבה. הוא מצופה באבני סיליקט שהייתה אופיינית באותה תקופה לאדריכל יוסף ברלין שבנה מספר בתים בעלי אופי אדריכלי דומה בתל אביב. את בית הקולנוע בונה גוטלוב בוירלה הבן בשנת 1928 והוא נקרא "קולנוע אוריינט". משני צדי הכניסה הועמדו פנסים דקורטיביים בסגנון ארט דקו. המקום משך אליו את החיילים הבריטים. בשנת 1950 הופעל הקולנוע ע"י ארבע שותפים ישראלים. ברבות הימים ויתרו שלושה שותפים על אחזקת הקולנוע והוא היה בבעלות השותף הרביעי, אריה צ'צ'יק. על הקרנת הסרטים ומכירת הכרטיסים במשך 25 שנים היה מופקד דוד ביטרן. בית הקולנוע עמד בפני סגירה בגלל מלחמות ירושה בין שתי בנותיו של צ'צ'יק, רשת "לב" לקחה עליו חסות ושיפצה אותו. כיום הוא אתר בילויים מרכזי במושבה הגרמנית.   בית תיאודור פאסט בנו של אברהם פאסט, מי שבנה את מלון המפואר פאסט. הבית נבנה בתקופת המנדט הבריטי בשנת 1929. בחפירת היסודות התגלו 2 ארונות קבורה עתיקים, אך תיאודור פאסט חשש שאם יצהיר על כך לא יאפשרו לו לבנות את הבית. הוא מעלים את הארונות, ועד היום לא יודעים מה עלה בגורלם. בשנת 1995 שופץ המבנה ונוספה לו קומה שנייה. בית אברהם ומריה פאסט נקודת סיום המסלול היא באחד הבתים הוותיקים בשכונה, הוא הוקם בשנת 1869 ע"י הזוג פאסט. טרם בניית ביתם במושבה הם התגוררו במשכנות שאננים. למד המבנה בחצר ניצב עד היום לול התרנגולות, שאת ביציו מכרו במכולת השכונתית שפתח הזוג בביתם. בהמשך את ביתם הם הפכו לפנסיון ובחצר הבית פתחו מסעדה. הצלחת הפנסיון הובילה אותם לפתוח בית המלון הראשון בירושלים בו היו מים זורמים בברזים. המלון, שנבנה מול העיר העתיקה, נחשב למפואר ביותר. בעיצומה של מלחמת העולם ה-2 הם הניפו דגל עם צלב קרס בכניסה למלון, הבריטים זעמו וגרשו את המשפחה כמו גם את שאר הטמפלרים מישראל.