סיור במושבה האמריקאית ובמתחם "תחנה"   סיורנו מתחיל באוניית מפרש גדולה שהגיעה ממיין שבארצות הברית, ועליה 157 צליינים שחלמו להגשים חזונם בארץ הקודש. בתוך שנה מנהיגם, ג'ורג' אדמס, הפך לאלכוהוליסט, היבולים שגידלו נגנבו ו 9 מילדיהם נספו ממגפה מיסטורית. חלומם התנפץ, אך חולמם של הבאים אחריהם התממש, הטמפלרים. שלא כמו קודמיהם הביאו למהפכה תעשייתית בישראל הקטנטונת. בנו מפעלים, בתי מגורים מרהיבים ובתי קפה איכותיים. במהלך הסיור נספר את סיפורם של הבתים, נגיע למלון דו - פארק של האוליגרך פלטון פון אוסטינוב. נפגוש את חמדה בן יהודה שתספר מדוע כל-כך כעסה על משפחת וילנד. נפגוש את הבעלים של מתחם 'בתי ורשה' שהעמיד ליצחק בן צבי שני תנאים או שהוא מעיף את המופקרת שפוקדת את חדרו מדי ערב או שהוא מעיף אותו מהמתחם שלו. נספר איך נקשר גורלו של ש"י עגנון במושבה הגרמנית ועל בית המשפט הנייד הראשון. אורך הסיור: כשעתיים לפרטים והזמנות: 054-792-64-74 siyur.sipur@gmail.com הסיור יתמקד במושבה האמריקאית, דרך התיישבות הטמפלרים במושבה בסיוע האימפריה העותומאנית, נמשיך לשכונת ולאהלה ונצפה בבתיה המרהיבים משם נרד אל מתחם התחנה שנפתח באפריל השנה, והפך למקום בילוי יוקרתי. המסלול: המושבה האמריקאית, המושבה הגרמנית, הדור השני של הטמפלרים- ולאהלה, קפה לורנץ, השגירות הגרמנית, מפעל וגנר לייצור מכונות, מתחם התחנה סיום במתחם וילנד. המושבה האמריקאית בספטמבר 1866 עגנה בנמל יפו ספינת מפרשים אמריקאית בשם 'נלי צ'יפיין'. על סיפונה 157 גברים, נשים וילדים שהפליגו ממדינת מיין שבארה"ב. בראשם עמד הכומר ג'ורג' ג'ונס אדאמס, שקרא למאמיניו להתיישב בארץ הקודש, לסייע בשיבת היהודים למולדתם ולחזרתו של ישו. אדמס סייר שנה קודם לכן בארץ וחיפש מקום להתיישבות מאמיניו. הם בחר בפרדס מוזנח  על הדרך לשכם, ובסיועו של סגן הקונסול האמריקני בארץ - יהודי מומר בשם הרמן לוונטל - חתמו על חוזה הרכישה. לוונטל הוא גם מי שקיבל את פני הנוסעים בנמל יפו, ובישר להם שלא הצליח להשיג רישיון עות'מאני לרישום הקרקע על שם נתינים זרים. האמריקאים המאוכזבים הקימו מחנה זמני על חוף הים. לרוע המזל, המחנה הוקם על קברים נטולי מצבות של נספים ממגפת כולרה שפקדה את יפו שנה קודם לכן, ולכן רבים מהם חלו, ותשעה ילדים  נפטרו.  בינתיים  הצליח לוונטל לרכוש את חלקת האדמה תחת נתין עות'מאני.   בתי העץ פיארו אמנם את השכונה הקטנה,  אך הקושי של המתיישבים היה רב. מהתוצרת החקלאית הם רוו רק הפסדים ואת היבול שנותר גנבו בדואים. במצב הזה גבר המתח בין  חברי הקבוצה, מיואשים הם החליטו כעבור שנה לשוב למיין. ואדמס, הפך לאלכוהוליסט ונעלם. במשך זמן מה עמדו בתי המושבה נטושים, ומשכו את תשומת לבם של בני הכת הטמפלרית מוירטמברג שבגרמניה, שחיפשו באותה עת דרכים להשתקע בארץ ישראל. המושבה הגרמנית המושבה הוקמה במתכונת של רחוב ראשי (היום רחוב אוורבוך) ורחוב צולב (רחוב הופמן). הבתים כולם היו מעץ, ולרובם היו שתי קומות, בסגנון בית הקוטג' האמריקני שהיה האופייני לאותה עת. בית אחד נבנה באבן, הוא "מלון גראנד הוטל", שהוקם על ידי האחים דריסקו, והתנשא לגובה שלוש קומות  הטמפלרים שרכשו את האדמות שמרו על בתי העץ ובמקביל להם, בנו בתי אבן . בין התושבים שהתמקמו כאן, ברון רוסי בשם פלטון פון אוסטינוב, קצין רוסי שהחליט להמיר את דתו לפרוטסטנטי נגד הדת השלטת ברוסיה. הוא גורש מרוסיה התחתן עם אתיופית . ואחרי כמה שנים בגלות התמקם ביפו בגלל טיפול רפואי עקב שבר ברגלו. אוסיטנוב  רוכש  בית אבן והופך אותו לארמון רוסי בשנת 1895 הוא פתח במבנה מלון גדול שנקרא מלון 'דו פארק' עם פארק מהמגדולים והמרשימים שנראו באזור כולו. מהפארק המרשים נותר רק הפיקוס הבנגלי. שכונת ואלהלה הדור השני של הטמפלרים, שלא כמו הוריהם, התרחקו מהדת והיו נאמנים לשלטון והמשפט הגרמני. בין בתי השכונה קפה לורנץ עליו כתב ש"י עגנון בספרו "תמול שלום": "ולכשדעתו של אורגלברנד רחבה עליו מזמין הוא את יצחק לבית הקהוה של לורנץ....מזמין אורגלברנד לאורחו כוס שכר או כוס פונש ולעצמו הוא מזמין כוס תה ושותה שתים שלוש טיפות ומניחה, שהגרמנים הללו שבקיאים בכל דבר אין יודעים לעשות תה". משם נמשיך אל מפעל המכונות של וגוטהילף ואגנר, שהיה יעד להפצצות ע"י צרפת במלחמת העולם הראשונה. ואגנר בסופו של חוסל ע"י ארגון ההגנה בזמן המנדט.   מתחם התחנה  בין חוף הים לשכונת ואלהלה  פעלה משנת 1892 ועד 1948. תחנת הרכבת בקו יפו-ירושלים. הרעיון להקמת מסילת הברזל הוצע לראשונה כבר בשנות ה-50 של המאה ה-19, על ידי משה מונטיפיורי העותומנים סירבו  מחשש שהרכבת תשמש צליינים נוצרים ולא את תושבי האימפרייה העותומאנית. אחרי 20 שנה יוסף נבון, עסקן יהודי מירושלים מחליט לעבור לקונסטנטינופול ל- 3 שנים ואחרי השתדלות העניק הסולטאן התורכי עבד אל-חמיד השני בשנת 1888 זיכיון להקמה והפעלה של קו הרכבת. הרכבת שימשה מספר הולך וגדל של סוחרים, תיירים, וצליינים ובהם גם חוזה המדינה בנימין זאב הרצל ב- 1898 והקיסר וילהלם השני . אודות הרכבת כתבה אשתו השני של אליעזר בן –יהודה, חמדה בעיתון "הצבי" 1907 "... כי לולא קמצו במקום שלא היה צריך לקמץ, אז לא הייתה המסילה ארוכה כל כך... אולם מה שנורא באמת, הוא שחסרים ברכבת דברים אחדים נחוצים כל כך. איה למשל, בעגלות-הרכבת, המים לשתיה... אפרונים לאפר הסיגריות? ואחרון אחרון חביב: איה, במחילת כבודכם, בית הכבוד?..."